יפנית שפה קשה

השפה היפנית היא שפה מאד מסובכת ומורכבת. רק עבור המילה "יפנית" ביפנית קיימות שתי הגיות - Nihongo - המילה הרשמית כיום וכן Nippongo - מילה המזוהה עם הימין הפשיסטי של תקופת מלחמת העולם השנייה.

ביפנית קיימות שלוש צורות כתב ומערכת כתב נוספת הכוללת אותיות לטיניות. החשובה מבין הצורות היא האידיאוגרמות, או הפיקטוגרפים, הקרויים קנג'י (Kanji). ישנם כחמישים אלף סימניות קנג'י. ברור שלא כל היפנים יודעים את כולן וודאי, שכדי לקרוא עיתון מספיק לדעת כאלפיים פחות או יותר, אך ככל שרמת הטקסט עולה, כך עולה גם מספר הקנג'י הדרוש להבנתו. חשוב לציין גם כי הקנג'י בהם משתמשים היום לכתיבת יפנית, הם קנג'י מקוצרים ופשוטים יחסית בהשוואה לקנג'י בהם נהגו לכתוב יפנית עד מלחמת העולם השנייה.

בנוסף לקנג'י יש שתי צורות של כתיבה פונטית המביעה את צליל ההברות. צורות אלה נוצרו מקיצור של קנג'י: היראגנה (Hira-gana) וקטקנה (Kata-kana). צורת הקטקנה משמשת לכתיבת האופן בו היפנים שומעים מלים מערביות. צורה זו עושה המון צרות למערביים, שצריכים לנחש למה היפנים מתכוונים כשהם אומרים לדוגמא את המילה  reari (אופן ההגייה היפנית את המילה Really באנגלית). ההיראגנה משמשת גם לכתיבה פשוטה של יפנית, בקומיקס ובספרי ילדים וגם כצורת כתיבה שמתווספת לקנג'י כחלק מהמילה ( ביפנית - Okurigana).

צורת הכתיבה הנוספת של יפנית קרויה רומאג'י (Romaji) והיא כתיבה של יפנית באותיות לטיניות ("roma" היא העיר רומא ו-"ji" - אות ביפנית). צורת כתיבה זו מביעה את הצליל של היפנית, אך היא שיטה מוגבלת ובעייתית מאד: ביפנית יש מקרים בהם לאותו צליל יש משמעויות שונות, לפעמים עשרות משמעויות שונות, שלכל אחד מהן קנג'י אחר. למשל, למילה שין (SHIN) יש עשרות משמעויות שונות וביניהן "אל" ו "לב".

רובד נוסף של תסבוכת ביפנית הוא הרמות השונות של השפה (הן המדוברת והן הכתובה) המאופיינות בפעלים שונים לגמרי, המותאמים לכל רמה שכזאת. האופן שבו מדברים לילד קטן שונה מן האופן שבו ידבר מישהו לאדם רגיל ברחוב וודאי שלא כלפי מי שגבוה ממנו בדרגה ו/או במעמד.

כשיפני מדבר ליפני אחר, שגבוה ממנו מבחינה היררכית (לבוס שלו למשל, או לאדם זר שאינו מכיר) הוא משתמש בשתי צורות דיבור ביחד: שפה המכבדת את האחר (Honorific באנגלית או Sonkeigo ביפנית) עבור ה"גבוה" ממנו ושפה המשפילה, או מנמיכה את עצמו (Humble באנגלית או Kensongo ביפנית) בדיבורו על עצמו ועל המשתייכים לקבוצה שלו (אנשי החברה שלו  וכו' כך שאפילו על מנכ"ל החברה שלו צריך לדבר בצורה המשפילה אל מול החברה האחרת).

למשל, ישנם ארבעה פעלים שונים, שמשמעותם היא לאכול: 

Kuu – משמשת עבור אכילה של ילדים, או חיות.  

TABERU - הצורה הרגילה של הפועל לאכול.  

Meshi agaru – הצורה המכובדת של נמוך לגבוה של הפועל לאכול והיא משמשת בד"כ ביחסי יום–יום בביטוי "תתכבד– Meshi agate kudasai.  

ITADAKU - הצורה ה"משפילה" את המדבר לעומת הגבוה ממנו והיא משמשת בד"כ ביחסי יום–יום בביטוי אותו ניתן לפרש כ"בתיאבון"  – itadakimasu.

בעיה נוספת של היפנית, בעיקר עבורנו הישראלים, היא שאין בה הבדל בין זכר לנקבה ואף לא בין יחיד לרבים. במקרים רבים במשפטים ביפנית חסר ייצוג לשוני בעמדת הנושא.

למשל משמעות המשפט: daigaku e ikimasu יכולה להיות "הולך לאוניברסיטה", אך גם, "הולכת לאוניברסיטה", "הולכים לאוניברסיטה", או "הולכות לאוניברסיטה" - הכל תלוי בזהותו של הדובר ובקונטקסט שבו נאמר, או נכתב. המילה "daigaku" משמעותה אוניברסיטה, המילית "e" משמעותה "ל" ו- "ikimasu" היא הצורה הנימוסית הרגילה של הפועל ללכת. ניתן לראות אפוא שהדובר, כלל לא מוזכר במשפט האופייני כל כך לשפה היפנית.

הבלשן מר צוג'יטה קיוג'י (Tsujita Kyoji), ששימש כמרכז לימודי השפה היפנית באוניברסיטה העברית בירושלים, אמר פעם שלהערכתו המקצועית השפה היפנית היא השפה המסובכת ביותר בעולם.

המורכבות של השפה היפנית הביאה את היפנים לכתוב כמעט על כל נושא בצורת קומיקס (MANGA).  במנגה קיימים ציורים ואיורים, המסבירים את הכתוב, שימוש רב בהיראגנה, כאמור מעין כתב פונטי, והרבה פעמים שימוש גם בפוּרִיגַאנָה - כתיבת היראגנה ליד סימניות הקנג'י על מנת להקל על קריאתן והגייתן. בשהותי ביפאן ראיתי ספרים וחוברות בקומיקס על נושאים כגון מבוא לכלכלה, היסטוריה יפנית, ספרי משפטים וכו'.